MMA – לוחם שלם: המסע שלי אל אומנויות הלחימה המשולבות

כשהייתי נער, צפיתי בקרבות UFC בהתרגשות וחשבתי לעצמי: "וואו, הלוחמים האלה יודעים הכל". הם בעטו, נתנו אגרופים, הפילו לרצפה, ונעלו אחד את השני בבריחים – כל זה בקרב אחד. זה ריתק אותי. אני זוכר את עצמי, בן 17, מנסה בבית חניקות על הכרית ובעטות באוויר, מדמיין שאני בזירה משולבת. אבל זה נשאר בגדר חלום. במשך שנים התאמנתי באופן חלקי באיגרוף קלאסי, ואחר כך ניסיתי קצת ג'יו ג'יטסו ברזילאי. רק בגיל 25 העזתי סוף סוף לחבר את הכל יחד ולהצטרף לחוג MMA (אומנויות לחימה משולבות) אמיתי.

הצעד אל הלא נודע

להגיע כמתאגרף "חד-מימדי" אל עולם ה-MMA הרגיש לי כמו להתחיל מאפס. בשיעור הראשון שלי ב-MMA, במועדון קטן ברחובות, קיבלתי שיעור בצניעות: בחור בן 19, רזה ממני בראש, הצליח להפיל אותי למזרן ולגרום לי להיכנע בתוך דקה עם בריח יד. זה היה מבלבל ומתסכל. יצאתי מהאימון ההוא עם כמה סימנים כחולים ועם אגו מעט פגוע, אבל ידעתי שזה בדיוק האתגר שחיפשתי – הרי בעמידה הרגשתי עליונות עם האגרופים שלי, אבל על הקרקע הייתי חסר אונים. במקום לוותר, האירוע הזה הדליק בי אש להמשיך וללמוד.

התחלתי להתאמן בקביעות, שלוש פעמים בשבוע. האימונים היו מגוונים בטירוף: יום אחד מתרגלים בעיטות וטכניקות איגרוף תאילנדי, ביום אחר צוללים על המזרן בתרגולי היאבקות וג'יו ג'יטסו. הגוף שלי זעק בהתחלה – שרירים חדשים נכנסו לפעולה, גמישות שמעולם לא דרשו ממני כך – אבל אחרי כל אימון הרגשתי שהפאזל מתחיל להתחבר. התחלתי להבין ש-MMA הוא באמת כמו משחק שחמט פיזי: צריך לדעת מעט מכל דבר, ובעיקר איך לחבר בין הכל.

ציוד לכל סיטואציה – להתאמן כמו מקצוען

עם הכניסה לעומק האימונים, הבנתי שגם האוסף של ציוד לחימה שברשותי צריך שדרוג. כפפות האגרוף הרגילות שלי היו מצוינות לספארינג בעמידה, אבל ב-MMA משתמשים גם בכפפות קטנות יותר (עם אצבעות חשופות) בשביל עבודת קרקע והכנסות בריחים. בנוסף, נזקקתי למגיני שיניים חזקים (כי מרפק לפנים הוא עניין רציני) וגם מגן אשכים (ברכיה בטעות לאזור ההוא היא משהו שלא רוצים לחוות), ולמגני שוקיים עבור הבעיטות. המאמן המליץ לנו על 'לב הספורט' כמקור ציוד מהימן. הוא אמר בחיוך: "הם מבינים ב-MMA לא פחות מאיתנו", וסיפר שהם מספקים ציוד לכל התחומים – מאיגרוף ועד היאבקות.

נסעתי לחנות 'לב הספורט' בתל אביב כדי להצטייד. רכשתי זוג כפפות MMA איכותיות מעור – שומרות על מפרקי האצבעות אבל מאפשרות לי לאחוז ביריב בקלינץ' או בקרקע. מדדתי גם קסדת מגן לאימוני עמידה, אבל ויתרתי כי העדפתי להגביר את ההגנה דרך מיומנות (בקרבות מקצועיים MMA לא חובשים קסדה). במקום, השקעתי במגן שיניים מקצועי ובעוד סט מגני שוקיים עבים. תוך כדי שיטוט בחנות, עיניי צדו גם בובת אימון – שק דמוי גוף אדם – וחשקתי בה לתרגול בבית, אבל החלטתי לשמור את זה לשלב מאוחר יותר כדי לא לחרוג מהתקציב.

הצוות ב'לב הספורט' היה סבלני; אחד הנציגים אפילו היה בעברו לוחם חובב ב-MMA, והוא נתן לי טיפים על טיפול בציוד (כמו איך לנקות את הכפפות כדי שלא יסריחו, ואיך לכבס את מגני השוקיים בלי להרוס אותם).

כשהכל מתחבר – רגעי הניצחון הקטנים

חצי שנה לתוך האימונים, הגיע רגע מיוחד. באחד הערבים היה לנו אימון סימולציה – קרבות אימון מלאים (sparring) עם כל החוקים של MMA, כולל עמידה וקרקע. קיבלתי מול יריב דווקא את אותו בחור צעיר שהכניע אותי בשיעור הראשון שלי. הלב פעם חזק, אבל הפעם הייתי מוכן. נלחמנו 5 דקות מלאות. הוא ניסה להפיל אותי כמה פעמים – והצלחתי להדוף עם טכניקות היאבקות שלמדתי. באיגרוף הצלחתי לפגוע בו בכמה אגרופים טובים. בסוף הסיבוב, בדיוק עם הישמע הגונג, מצאתי את עצמי מנסה לנעול לו בריח (armbar) – כמעט הצלחתי לפני שעצרנו. שנינו נשענו על הברכיים, מחייכים ומתנשפים, והמאמן צעק "כל הכבוד!". עבורי זה אולי לא היה ניצחון רשמי, אבל זה היה רגע של גאווה אדירה – ההוכחה שהפכתי ללוחם MMA, לא רק מתאגרף או רק ג'יו-ג'יטסו-קה, אלא מישהו שיודע לשלב.

לאהוב את מה שקשה – החיים כמתאמן MMA חובב

כיום, שנתיים מאז שהצטרפתי ל-MMA, אני אולי לא מתחרה מקצועי, אבל מבחינתי ניצחתי את עצמי של פעם. הגוף שלי חזק וגמיש יותר מאי פעם, ויש לי ביטחון ביכולת שלי להתמודד כמעט עם כל סיטואציה פיזית. האימונים המשולבים הפכו לחלק בלתי נפרד מסדר היום שלי – הם האיזון המושלם לשעות הרבות שאני עובד מול מחשב. אפילו בעבודה ניכר השינוי: הפכתי רגוע יותר תחת לחץ, אולי כי אחרי שנאבקים עם מישהו על המזרן, יש מעט מאוד דברים שמפחידים אותך.

בכל פעם שאני לובש את כפפות ה-MMA שלי, אני מרגיש שאני עוטה על ידיי את כל מה שלמדתי – אגרוף, קיקבוקס, היאבקות, ג'יו ג'יטסו – הכל נמצא שם. עבורי, MMA הוא לא סתם ספורט, הוא מסע מתמשך לשיפור עצמי. אני עדיין אותו אוהד נלהב שצופה בקרבות בטלוויזיה, אבל היום, אחרי שספגתי בעיטה או שניים, אני מבין באמת כמה השקעה ומסירות דרושים כדי להיות "לוחם שלם". והמסע הזה? מבחינתי הוא רק בתחילתו. לאורך הדרך למדתי גם ענווה וסבלנות – תכונות יקרות ערך שמשרתות אותי גם מחוץ למזרן. ואולי יום אחד אגשים חלום נוסף ואעלה לזירה בתחרות חובבים, אבל גם אם לא – עצם התהליך והאימונים הם הניצחון האישי הגדול ביותר שלי.